ד"ר אריאלה אזולאי, חוקרת ומרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, אוצרת ובמאית סרטי תעודה, כתבה את הספר "האמנה האזרחית של הצילום" בהוצאת קטלוג, בו היא מתייחסת לצופה והאחריות שלו כשהוא רואה תמונה. אזולאי ידועה ככותבת וכמפרסמת מאמרים חשובים בתחום הצילום. כתבה גם בשפה האנגלית את הספר: " חלון הראווה של המוות" ספר שזכה בפרסים בנלאומיים ובייחוד לפרס של המכון הבינלאומי לצילום בשנת 2002..
ד"ר אזולאי מנסה להפריד בין שנ מושגים מרכזיים בתחום התקשורת והצילום : האזרחות והצילום שני מושגים אלו ניפגשים רבות בעיתונות הכתובה בעיקר ובכל כלי התקשורת ההמוניים. לטענתה של ד"ר אזולאי המושגים האלו ניפגשים ומחוברים באופן חדש. כיצד משפיעים כשהם מופיעים יחדיו על חברתנו? איזה שיח המושגים האלו יוצרים? ביימינו צילום וחברה מופיעים רבות בהקשר משותף. כמעט אלמנטים מחוברים. במיוחד במדינת ישראל. ישראל שלנו היא מדינה המורכבת ממגוון זהויות שונות, תרבויות , מקורות אתניים שונים ואג'נדות חברתיות ופוליטיות לעיתים יריבות . בספרה ד"ר אזולאי יוצאת חוצץ נגד האטוס שנוצר סביב הדמוקרטיה הישראלית. .
רבים מאזרחי המדינה ואנשים בעלי רגישות חברתית אינם רגועים נוכח המצב בעולם בכלל וישראל בפרט, תחושות פחד, חוסר אונים, ושאלות רבות לגבי ההתנהלות הפוליטית חברתית. מצוקות כמו עוני , בעיות טרור עולמי, עוולות אנושיות וסוגיות נוספות הרות גורל.
בספרה של ד"ר אזולאי , הצילום נתפס ומוצג ככלי שאם נשתמש בו נכון יש ביכולתו לשקם את מצבנו החברתי פוליטי בארץ, נדרש לתפיסתה , להעצים אימג'ים של מציאויות מסויימות וליצור מציאות אלטרנטיבית. חדשה.
ישנה סכנה מסויימת כי המציאות החדשה תצא נגד המציאות הקודמת ותערער על מוסד הדמוקרטיה כפי שניתפסת כיום.
המדינה שהיא כמובן בעלת אינטרסים, "מתכנטת" את התקשורת והאומנות. אנחנו כהמון מורגלים לאימג'ים אלו המשפיעים עלינו במודע או שלא במודע.
השליטה שלנו הישראלים בעם הפלאשטיני מלווה לעיתים בגילויים לא קלים ובמראות שונים צורמים ובעייתיים. הכוונה היא לאימג'ים במדיות האלקטרוניות. בתקשורת. האימג'ים של ישראל החזקה, הכיבוש הם אימג'ים מוכרים. בספרה אזולאי, מנסה לפרוש מחדש את הידע. ומוסיפה אלמנטים פחות מוכרים, אלמנטים המיתייחסים למיגדר והקשר המרתק בין צילום ואזרחות. בין הנושאים בהם דנה : התייחסות אל גוף האישה, הגבריות הבעייתית, כיצד אנחנו כחברה יכולים להראות דימויים שונים ומצד שני כאילו לא לראות דבר. לטענתה של ד"ר אזולאי , חוסר הראיה מובילה לחוסר נקיטת עמדה ולקיחת אחריות אישית וציבורית . חוסר לקיחת האחריות מובילה לחוסר בפעולות ממשיות. וכמובן שינוי המצב.
מגוון הדימויים המפורסמים בכלי התיקשורת הוא גדול, אך העניין נעוץ בכך שהבחירה של האזרחים במדינת ישראל היא לא לראות את כל הפרטים , להתעלם מפרטים מסויימים מאוד משמעותיים. אם נחבר את העניין לצילום, אז לא לראות את כל הנעשה בתוך הפריים. ללא ספק זו תופעה מטרידה ביותר מבחינה חברתית תרבותית.
ד"ר אזולאי מזכירה ומתבססת על חוקרים והוגים נוספים כמו: היידגר, ארנדט, קאן, פוקו, דלז וליוטאר,
לאחר ניתוח שיטתי של אלפי תמונות, צילומים המלווים עם טקסט,מחזקת ומבססת אזולאי את הטענה העיקרית שאנשים נורמטיביים הנולדים לתוך מערכת מושגים רעיונית ואימג'ים מובנים הבונה את מרחב המובן מאיליו שלנו, מארגנת את תפיסת המציאות של כל אחד מאיתנו האזרחים , האזרחים "הפאסיביים" ,הם אלה שבסופו של דבר לוקחים חלק בפשעים קשים. לעיתים אף שותפים פאסיביים או אקטיביים . אנשים נורמטיביים שלא חשים צורך לדווח מבחינה מוסרית על מעשיהם. האזרחים לולא הרגישו לאורך חייהם וחשיפתם לאימג'ים שונים צורך להגיב או אפילו להיתנגד.
הספרים "מחשבות על הצילום" ו"הצילום כראי התקופה" פורסמו כביקורת וכתיאוריה של צילום ושל תרבות חזותית.אזולאי יוצאת חצץ נגד קשרי השתיקה מול מראות של תצלומי זוועה. אזולאי טוענת שלא מספיק להבין את ההקשרים החברתיים, צריך לנקוט עמדה ולא רק לדבר על הפן האומנותי והאסתטי. צריך לטענתה לעשות משהוא ולהיתערב. לעבוד על פי הכללים האתיקה. אזולאי לוקחת על עצמה נקיטת עמדה. היא ממציאה אמנה, אמנה אזרחית הקשורה לתחום הצילום וענייני חברה. הספר של אזולאי פותח ומאפשר פרספקטיבה חדשה למחשבה על הקשר בין צילום ואזרחות. אזולאי נועצת את העובדה הקיימת והמיתחזקת לקשר ההדוק הזה.
"האמנה האזרחית של הצילום" אינו ספר פשוט וקל להבנה ולעיכול, אך תהליך הניתוח המודגם בספר באמצעות הצפייה המודרכת בתצלומים רבים, מסביר ומבהיר באופן מעשי את משמעותו העייונית. בעיני אמנה זו חשובה ביותר לצלמים ולצופים
כתבה | איבי בשמת